החלטה בתיק ת"א 9855-05-12

1.      בקשה למתן צו מניעה זמני שהגישו המבקשות, חברת פי.אמ.אס. טכנולוגיות אילת בע"מ וחברת פילו אש בע"מ (חברות שעיסוקן בתחום מיגון אש), כנגד המשיבים, חברת דנבר צבעים וציפויים ישראל (2002) בע"מ (שעיסוקה יצור ומכירה של צבעים ומוצרים נלווים ובכלל זה צבע מעכב בעירה והגנה מאש וחום) ומר ברוך קוגן (דירקטור ומנכ"ל משותף בדנבר (להלן: "המבקשות" ו"המשיבים" בהתאמה), לפיו יאסר על המשיבים בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם:

א.      לעשות שימוש כלשהו בשם "פילוקוט/Pilocoat" או בשם דומה לו.

ב.        להמשיך לייצר, לשווק, להפיץ ולמכור, "פילוקוט B1 אנטי פליים" וכל מוצר מתחרה אחר למוצר "פילוקוט B1" ו/או "פילוקוט פיירסיל/C33".

ג.        לעשות שימוש בתעודת מכון התקנים לחומר "פילוקוט B1" ו/או כל תעודה או מסמך אחר של המבקשות.

2.      ברקע הבקשה הסכם יצור ושיווק בלעדי אשר נחתם בין הצדדים ביום 26.12.2001, ולפיו סוכם על יצור החומר מושא המחלוקת ע"י המשיבה 1, לרכישתו ממנה בלבד ע"י המבקשת 2, לצורך שיווקו על ידה (להלן: "ההסכם" - נספח 2 לבקשה). למען השלמת התמונה יצויין, כי המבקשת 1 הינה חברה שהוקמה בשנת 2007 אשר רכשה לפי טענתה את כלל פעילות המבקשת 2.

ביום  7.9.2003 הודיעה המבקשת 2 למשיב 2, על הפסקת ההתקשרות שבין הצדדים ומעבר לרכישת החומר ממקורות אחרים, זאת נוכח תלונות באשר לטיב החומר המיוצר אצל המשיבה (נספח 6 לבקשה). בתגובה נענתה המבקשת 2  כי אין יסוד לתלונה ורקע המכתב נובע מבעיות פיננסיות אליהן נקלעה המבקשת 2, תוך דרישה לתשלום חובותיה כלפי המשיבה (נספח 7 לבקשה).

כך או כך, אין מחלוקת כי נותקו באותו מועד הקשרים המסחריים בין הצדדים,  ומזה כ- 9 שנים אינם מתקיימים עוד.

3.      תמצית טענות המבקשות היא, לבעלות על השם המסחרי "פילו אש", בסימן המסחר "פילוקוט/Pilocoat", וכן בתעודת בדיקת התאמה לתקן ישראלי 931 של מכון התקנים (8211204524) למחסום אש "פילוקוט B1", שלטענתן הוזמנה ושולמה על ידי המבקשת 2 והינה בבעלותה, תעודה המהווה תנאי סף לשימוש ולשיווק החומר מושא המחלוקת, ובלעדיה הוא חסר ערך. עוד טוענות המבקשות כי עפ"י ההסכם, מוקנה המוניטין שיבנה למוצרים למבקשת 2, אשר תהיה רשאית לרישומם כסימן מסחר על שמה.

למרות האמור הסתבר למבקשות, בבדיקה שערכו באתר האינטרנט של המשיבה 1 בחודש דצמבר 2012, כי המשיבים עושים שימוש אסור בשם המסחרי ובסימן המסחר "פילוקוט" וכן בתעודת מכון התקנים, באופן המהווה עוולות עפ"י חוק עוולות מסחריות התשנ"ט - 1999 (גזל סוד מסחרי, גניבת עין, תיאור כוזב), עפ"י פקודת הנזיקין (גזל מוניטין, הפרת חובה חקוקה, תרמית וזיוף), ולפי חוק הגנת הצרכן.

בנסיבות אלה טוענות המבקשות כי יש להעתר לבקשה, בהינתן קיומה של עילת תובענה וסכויי זכייתן בה, בד בבד עם העובדה שמאזן הנוחות נוטה לטובתן ולמניעת  נזק בלתי הפיך.

4.      המשיבים מתנגדים לבקשה. תמצית טיעוניהם היא כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב (למעלה מ - 9 שנים מיום התרחשות האירועים בין הצדדים שהיו בין השנים 2001-2003), התיישנות, העדר נקיון כפיים וביצוע עוולות תרמית, גניבת עין ותיאור כוזב מצד המבקשות דווקא (באשר החומר הגנרי/כימי שבגינו מנסות הן לטעון לסימן מסחר מיוצר שנים רבות על ידי המשיבה אף קודם התקשרותם עם המבקשת 2, לטענתם לה זכויות היוצרים בו, הוא קניינה והחומר הוא מסודותיה המסחריים), וכן הפרת ההסכם מצד המבקשת דווקא (הפרת ההתחייבות להוצאת תעודת מכון תקנים ובה שם היצרן - המשיבה, ותחתיו הכניסה את שמה, הסרת מדבקות היצרן, אי תשלום חובות ועוד). יתרה מכך, המשיבים טוענים כי עפ"י ההסכם, כל זכויות היוצרים, הן לחומר והן לשם "פילוקוט B1", היו ונותרו קניינה המסחרי הבלעדי של המשיבה 1 - היצרן, מאז ומעולם, כשכל שניתן למבקשת היה זכות שיווק והפצה בלעדית בתנאי ההסכם, הא ותו לא.

באשר למוניטין, טוענים המשיבים, עפ"י סעיף 10 להסכם שבין הצדדים, מהווה הוא קניינה של המבקשת כל עוד שההסכם בינהם בתוקף, ומשאינו בתוקף - לא יכולות ולא רשאיות המבקשות לטעון לבעלות במוניטין.

לטענת המשיבים, הגישה המבקשת 1 בחודש מרץ 2012 בקשה לרשם סימני המסחר לקבלת סימן מסחרי לשם החומר, בקשה המצויה בדיון אצל רשם סימני המסחר לאחר שהוגשה כנגדה ביום 20.5.12 התנגדות מטעם המשיבה 1, והמבקשות מנסות עתה לקבל הכרעה מוקדמת בבית המשפט בטרם ניתנה הכרעה שיפוטית על ידי הרשם. 

בכל מקרה, משאין מחלוקת בין הצדדים כי היחסים החוזיים בין הצדדים הותרו עוד בשנת 2003, נתונה הזכות לייצר ולשווק את החומר בשמו ובהרכבו למשיבה 1 ולה בלבד, שכן המבקשות, בניגוד לטענתן המשתמעת,  מעולם לא ייצרו בעצמן את החומר מושא המחלוקת.

לסיום טוענים המשיבים, כי עילת הבקשה בשיהוי כה ניכר אינה נזק העלול להיגרם למבקשות, אלא תצהיר שמסר לאחרונה המשיב 2, אודות שימוש שלא כדין של המבקשות בתעודת מכון התקנים, ואשר הוא שהניען להגישה.

5.      ב"כ הצדדים הרחיבו רבות בבקשה שהוגשה ובתגובות לה, וחזרו על טיעוניהם באופנים שונים במאות סעיפים, להם צירפו אסמכתאות ומסמכים שונים, ובעקבותיהן נעשו אף על ידי מאמצים אינטנסיביים בלתי פורמליים להביאם לידי הסדר כולל, בשתי ישיבות (1.7.12 ו-10.7.12), נסיונות שעל אף שנראה היה כי עומדים הם על סף סיכום חיובי, לא צלחו. בנסיבות אלה נקבעה ישיבה שלישית - ישיבת 16.7.12 שבמהלכה נחקרו ארוכות משך שעות רבות המצהירים מטעם הצדדים, בעקבותיה הוגשו  סיכומי טענותיהם בכתב, ובהתאם ניתנת החלטה זו.

6.      מבלי לקבוע כמובן מסמרות באשר לתוצאות ההליך העיקרי, לא מצאתי בשלב זה מקום להיעתר לבקשה למתן צו זמני. כידוע, מטרתו של צו מניעה זמני הינה, שמירת מצב קיים והמשך קיומה של מערכת נסיבות השוררת בעת הגשת התובענה עד להכרעה בה, תוך מניעת שינוי מצב העלול להשפיע בפועל על הדיון בתובענה העיקרית, או על יכולת מימוש פסק הדין או ההחלטה העתידה להינתן.

לא שוכנעתי כי מערכת הנסיבות הקיימת, מצדיקה מתן הצו, ובהעדרו ישונה המצב באופן שיש בו כדי להשפיע על פסק הדין, ואף בכלל, ולא נחה דעתי, כי הוכחה  להנחת הדעת בשלב זה  זכותן של המבקשות, כמו גם הטיית מאזן הנוחות לזכותן.

7.      ראשית לא ניתן להתעלם מטענת השיהוי שמעלים המשיבים. הבקשה כמו גם התביעה שביסודה, הוגשו כ -11 שנים מעת חתימת ההסכם בין הצדדים וכ -  9 שנים מביטולו וסיום יחסיהם המסחריים. בכל השנים האלה, כך לפי טענת המשיבים, ממשיכים הם ומייצרים את החומר שבמחלוקת, אשר יוצר על ידם גם טרם ההתקשרות בין הצדדים (ס' 47 לתצהיר המשיבים). בעניין זה ולשאלה מדוע לא פעל משך 9 שנים, הסביר המצהיר מטעם המבקשות: " 9 שנים לא עניין אותי כי לא הרגשתי אותו בשוק" (עמ' 10 ש' 6).